החלטה בתיק ע"פ 4895/05

השופט א' רובינשטיין:

א.        ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים טימן, שפירא וברוש, פסק הדין נכתב בידי השופטת שפירא) בתפ"ח 1206/02 מן הימים 10.3.05 ו- 17.5.05, בו הורשע  המערער בעבירות של אינוס  ואיומים, ונדון לשלוש שנות מאסר בפועל ושתי שנות מאסר על תנאי, וכן פיצוי בסך 5,000 ש"ח למתלוננת.

ב.        (1)    על פי המתואר בכתב האישום הכירה המתלוננת, ילידת 1978, גרושה ואם לילד כבן 4, את המערער - יליד 1958 - בסוף יולי 2002. בעקבות חיזורי המערער אחר המתלוננת, החלו השניים להיפגש לעיתים תכופות. בחודש ספטמבר 2002 קיימו, כנטען בכתב האישום, יחסי מין מלאים באופן חד-פעמי ובהסכמת המתלוננת.

כנטען,  ביום 1.9.02 או בסמוך לו עברה המתלוננת לגור כדיירת בשכר דירה, בשותפות עם אמו של המערער (להלן: "האם"), בדירה בה התגורר גם המערער. המתלוננת ובנה התגוררו בחדר נפרד בדירה, והמערער - בסלון. עוד קודם לכניסתה לדירה אמרה המתלוננת למערער כי היחסים ביניהם אינם עולים יפה, והבהירה לו כי בכוונתה לגור בדירה כדיירת בלבד, ואין היא מתחייבת או מבטיחה לו לחיות עמו כבת זוג.

           (2)    במועד 5.10.02 בשעת לילה, ישבו השניים בסלון הדירה. כנטען, נהג המערער בגסות כלפי המתלוננת, וזו מצידה הבהירה לו כי אינה מעוניינת לשוחח עימו עוד. המתלוננת הלכה להתקלח, וכשיצאה מהמקלחת נכנסה למטבח הדירה, אז אחז המערער בכוח בידה ואמר לה: "נמאס לי כבר לחכות שתסכימי להיות איתי בקשר מיני ואם את לא רוצה בטוב ומרצונך אז אני יקח אותך בכוח".  

המערער הטיל את המתלוננת על גבה על הספה בסלון, הוריד את מכנסיו ונותר עירום. המתלוננת ביקשה מהמערער שיעשה שימוש בקונדום, וכך עשה. המתלוננת ניסתה לקום מהספה אך המערער מנע זאת ממנה, הסיר בכוח את החלוק והתחתונים שלבשה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה.

מעשה האינוס נמשך מספר דקות, ותוך כדי כך בכתה המתלוננת, חזרה וביקשה מהמערער לחדול ממעשיו ולעזוב אותה לנפשה, ואמרה לו כי הוא מכאיב לה. על כך השיב לה המערער: "זה מה שאני מתכוון ורוצה לעשות אני רוצה שתרגישי גם כאבים כמו שאת מכאיבה לי מתרחקת ממני ולא רוצה אותי. אני רוצה שזה יכאב לך תרגישי מה זה כואב". 

           (3)    המתלוננת ניסתה כנטען להפיל את המערער מהספה, אך לא הצליחה. לאחר המעשה קם המערער מעל המתלוננת וחייך, והמתלוננת קמה על רגליה וסטרה לו.

           (4)    במועד 10.10.02 בשעות הלילה אמר המערער למתלוננת - כנטען - שאינו יכול לישון וגם היא לא תישן. המערער גידף את המתלוננת ובמקביל ניסה לחבק אותה. הוא הלך אחריה לחדרה, נשכב על מיטתה, ועד השעה 04:00 לא הניח לה לישון בעודו מנסה לחבק ולנשק אותה ובמקביל מכנה אותה "זונה".

           (5)    אחר הדברים האלה עברה המתלוננת להתגורר בדירתו של ידיד ושמו ישראל מלמד. המערער גידף והטריד - כנטען - את המתלוננת במספר הזדמנויות, פנים אל פנים ובטלפון, וזאת עד יום 27.10.02. ביום זה, כנטען,  התקשר המערער אל המתלוננת, דרש ממנה לחזור לדירה ואיים עליה באמרו: "אם לא תחזרי עכשיו אני יזרוק את כל הדברים שלך ... יש לי קשרים בכל מקום ואני יגרום לכך שתישארי בחוץ בלי גרוש ולא יהיה לך אפילו מה לאכול ... אפילו שתעזבי את הדירה הזאת אני ימצא אותך בכל מקום ויעשה לך משהו רע". כמו כן איים המערער על המתלוננת שיתקשר למשפחה ולחברים שלה ו"יעשה לה בושות". כן התקשר המערער למלמד ואיים עליו באמרו: "יא מניאק בן זונה אני יזיין אותך אני ימצא איפה אתה גר ואני יטפל בך".כן איים המערער, כך נטען, כי אחרי ש"יטפל" במלמד, "יטפל" גם במתלוננת.

ג.        (1)    בית המשפט המחוזי קיבל את גרסת המתלוננת על כל חלקיה כמהימנה, וקבע כי היא עקבית, הגיונית, משכנעת וקוהרנטית. בית המשפט האמין לגרסתה של המתלוננת כי קיבלה את הצעתו של המערער לעבור להתגורר עמו, על אף רתיעתה הפיסית ממנו, בשל מצוקתה במקומה הקודם, וכן בכל הנוגע להשתלשלות האירועים ביום המעשה. אל המשקל הראייתי המלא שניתן לעדותה, הצטרפו תוספות ראייתיות שונות כגון מצבה הנפשי של המתלוננת לאחר האירוע, העימות בינה לבין המערער ועדותו של מלמד. לעומת האמון המלא שנתן בית המשפט בגירסת המתלוננת, קבע בית המשפט כי גרסת המערער לא רק שאינה משכנעת, אלא שיש בדבריו גם אלמנטים התומכים בגרסת התביעה. גרסתו של המערער, כך נקבע, "לוקה בחוסר עקביות וחוסר הגיון כאשר הוא מנסה להעביר מסרים כפולים וטוען דברים והיפוכם". לפיכך הורשע המערער בעבירת אינוס על פי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק" או "חוק העונשין") ובעבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק.

           (2)    בית המשפט המחוזי, שבפניו הובאה גם הרשעה קודמת של המערער,  גזר על המערער עונש כאמור בסעיף א' לעיל.

ד.        (1)    לטענת המערער, המדובר בתיק המצדיק התערבות בהכרעת דינו של בית המשפט קמא, הגם שזו מושתתת בעיקרה על ממצאי מהימנות. לשיטת המערער, קיימות בתיק ראיות התומכות באופן חד משמעי בגרסתו, בעוד גרסת המתלוננת רצופה בסתירות. נטען כי המתלוננת נהגה לאורך תקופה באופן חופשי ומתירני עימו, תוך חיבוקים ונשיקות בציבור, והדבר משליך על אמינות טענתה כאילו לא קיימה עם המערער יחסי מין אלא פעם אחת בלבד.

           (2)    באשר לגזר הדין טוען המערער, כי יש מקום להפחית בעונשו נוכח נסיבותיו האישיות - היותו מטופל בעבר בבית חולים פסיכיאטרי, וקשייו ביצירת קשר עם נשים אחרות מאז גירושיו. צוין כי המערער סובל מדיכאון בכלא. נתבקש עוד ניכוי ימי המעצר מתקופת המאסר שנגזרה (לכך ניתנה הסכמת המדינה).  

           (3)    טענתו המרכזית של המערער היא, כי בית המשפט לא התמודד עם עדותו לפיה משאמרה המתלוננת כי יביא קונדום, עובר למעשה, הלך לחדר אמו להביא קונדום - שלא היה בהישג יד כטענתה של המתלוננת - ולכן היה בידה סיפק להניאו מן המעשה אילו רצתה. כן נטען בהקשר זה, כי המתלוננת יכלה לנצל זמן זה כדי להימלט. בכך האריך בא כוח המערער, שלא הניח אבן שלא הפכה. בין היתר טען, כי גירסתו של העד מלמד תומכת בעמדת המערער, קרי, שהוא הלך להביא קונדום ולא הכינו מראש, שכן המתלוננת אמרה לעד, כי אמרה למערער "לפחות תביא גומי". נטען גם, כי אין זה אפשרי להלביש קונדום ביד אחת כפי שעולה מגרסתה של המתלוננת, לפיה הלביש את הקונדום בשעה שאחז בה, וגם אין זה מתקבל על הדעת שאדם יאנוס בבית אמו ובסמוך למקום בו ישנה.

           (4)    לטענת המשיבה, יש להעניק משקל רב להתרשמות בית המשפט קמא, ולגרסה שהיתה מקובלת עליו - גרסת המתלוננת - גם בנושא זה. באשר לשימוש בקונדום, לשיטת המשיבה אם אמנם יש סתירה בין גרסת המתלוננת לבין מלמד, יש לייחסה לסגנון דיבור, מה גם שאין להניח כי אדם יחזיק קונדום בחדר אמו. לעניין הלבשת הקונדום ביד אחת - לשיטת המדינה יתכן שהמערער הניח למתלוננת לרגע; סוף דבר, המדובר בכפיה, וגם אם נניח לטובת המערער את כל ההנחות המיטיבות היה זה אונס, והוא לא נענש עליו ברף הגבוה.

ה.        (1)    אכן, עלינו להידרש למהות המחלוקת. השאלה העיקרית, חדה וחלקה, היא האם בא המערער בלילה ההוא על המתלוננת בלא הסכמתה. שאלות מעין אלה באות לא אחת בפני בית משפט זה, כשגירסאות הצדדים שונות באשר למעשה שאירע בין איש ואשה שאין עמם - במחיצתם - אדם זולתם. מטבע הדברים נודע בכגון דא משקל רב להתרשמותו של בית המשפט הדיוני, הרואה לנגד עיניו את האנשים בשעת עדותם (ראו ע"פ 406/78 בשירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 393, 437-436 (השופט - כתארו אז - שמגר); ע"פ 316/88 גרינולד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 564, 573 (הנשיא שמגר); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2), 918, 924 (השופטת פרוקצ'יה) והאסמכתאות שם). בענייננו היתה התרשמותו של כל ההרכב בבית המשפט המחוזי אחת (בשונה למשל מע"פ 6890/04, 8013/04 מדינת ישראל נ' בלאוסוב (טרם פורסם), שבו נחלקו שופטי בית המשפט המחוזי, ובהמשך שופטי בית משפט זה גם בשאלות עובדתיות. בעבירות מין, במיוחד, יש חשיבות לדרך בה ניתנת העדות, בשל רגישותו ופרטיותו של המעשה המיני, וכפי שציינה השופטת חיות (ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ח(2) 419, 426), "בנסיבות כאלה הטון, אופן הדיבור, שפת הגוף וכל אותם גורמים שאינם שייכים ישירות לעולם התוכן - כל אלה מקבלים משקל חשוב עוד יותר". 

           (2)    הסיטואציה שנוצרה במערכת היחסים בין המערער למתלוננת היתה מורכבת. איש מבוגר יחסית מתאהב באשה צעירה ממנו בשני עשורים, היא נכנסת - אם מטעמי מצוקת דיור ואם מתוך רצון לתת סיכוי לחיזוריו, ושמא משני הטעמים גם יחד - למגורים עמו ועם אמו; אך אין ציפיותיו מתמלאות ואינה נקשרת עמו בקשר זוגי כפי שקיווה, והחיזור אינו עולה יפה. התוצאה היא מפח נפש: השניים דרים תחת קורת גג אחת, בדירת מגוריו, אך משאלתו ותשוקתו אינן מתמלאות. הוא כואב. במפגש בליל המעשה אין הוא שולט ביצרו, לטענת המדינה, ולטענתו שלו - מתקיימים יחסים בהסכמה. על בית המשפט קמא היה להכריע האם הבעילה היתה אונס. אונס על פי הגדרת המחוקק, בסעיף הפלילי הרלבנטי, הוא בעילת אשה שלא בהסכמתה החופשית (סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין); על פי עדותה של המתלוננת, שזכתה כאמור למלוא אמונו של בית המשפט המחוזי, מתקיימים מרכיביה של העבירה - בית המשפט קיבל את גרסתה שיחסי המין בליל המעשה היו אונס ולא בהסכמה כטענת המערער. שאלה זו - ולא שאלות המשנה ביחסים שבין הצדדים, כגון הציפיות שהיו למערער, או טיבו של חוזה השכירות לדירה, שהועלה בטיעוני המערער (ולוא גם בהנחה כי נעשה כפי שנעשה לשם טובות הנאה כלכליות שהמתלוננת היתה מעוניינת בהן) - היא עיקר התיק. גם אם אפשר לצאת מן ההנחה כי המערער רצה להגיע לכלל זוגיות-קבע והמתלוננת היתה מוכנה לבחון זאת בשלב מסוים, נוכח יחסו הראשוני הנאה כלפיה, העיקר הוא - האם בליל המעשה היתה הבעילה בהסכמה חופשית אם לאו.

           (3)    כבר נאמר, כי בא כוח המערער השליך מרבית יהבו על הטענה בדבר הקונדום, אותו כינה "לב התיק". לשיטתו, לוא התקבלה גרסתו כי משביקשה המתלוננת שישתמש בקונדום ובעת שהלך לחדר אמו כדי להביאו, היה למתלוננת הזמן שבו חפצה כדי לברוח לחדרה, למשל; אך משנתקבלה טענתה - שאינה אמת לגרסתו -  כי הקונדום היה מוכן על השולחן, להפתעתה, מוטה הכף כנגדו. בית המשפט קמא (עמ' 49) קיבל את הסברי המתלוננת גם בנקודה זו ודחה את הסברי המערער. הוא האמין למתלוננת כי העלאת נושא הקונדום היתה ניסיון להימלט שלא צלח. ב"הודעת הבהרה" שהגיש בא כוח המערער לאחר הדיון, מחשש פן לא הובנה נקודה זו בטיעוניו, כתב כלהלן: